המשברים הגדולים הם כמו אריות ונמרים שמאיימים על ביתנו, וכנגדם האנושות פונה להילחם בשיניים. לעומתם מול החרקים הקטנים והטורדניים של החיים אנחנו חלשים. אומנם אין להם עוצמה איכותית, אבל יש להם כוח כמותי, והוא הופך אותם בלתי מנוצחים.

תפקידם של הברחשים כלפינו הוא לא לתת לנו להירגע ולקפוא על השמרים. אלא לעקוץ אותנו ולדקור, שנזוז, שנחשוב, שנתפקח ונתפתח. החרקים, בין היתר, הם אלו שדחקו בנו לעבור ממקום למקום, ללמוד לבנות בתים, לפעור בהם דלתות וחלונות ואז לכסות אותם ברשתות.

ישנן קבוצות בעולם שמאמינות בהתנהגות מוסרית כלפי כל היצורים החיים. הקיצוניים שבהם נותנים ליתושים לעקוץ אותם ולשתות מהם את הדם, ואף משאירים את הפירורים שנופלים לעכברים, שיסתובבו בבית ויכרסמו כאוות נפשם. הפילוסופיה שמנחה אותם היא שלכל אחד יש זכות קיום ואסור להרוג אף יצור ולגזול ממנו את החיים. יש משהו בדבריהם.

אבל אני חושב שהטוב ביותר הוא לעסוק בצורה מעשית בתיקון העולם שטמון בשינוי האדם. אנחנו המין היוצא דופן במערכת הטבע, כי אנחנו בעלי גאווה כתוצאה מהאגואיזם שחילק והרחיק בינינו עד שהפסקנו להרגיש כמערכת אורגנית אנושית יחידה.

המשימה שלנו בעולם הזה היא לחזור להרגיש כאחד במעגל השלם של הטבע שנפלטנו ממנו. אם נפעל בהדדיות בינינו, נהיה חלק רגיש ומועיל במערכת האינטגרלית, היחס שלנו יקרין וישפיע על שאר חלקי הטבע, הדומם, הצומח והחי, והם יחזירו לנו בתגובה יחס מתחשב וידידותי.

חז"ל כתבו כי "האדם נברא אחרון, אחרי כל בעלי החיים, כדי שאם ירצה להתגאות יגידו לו: 'יתוש קְדָמְךָ'". כלומר, אפילו אם אדם משתנה מבפנים, נפטר מהגאווה ומתמזג לאחדות המערכת, הוא עדיין עלול ליפול חזרה לגאווה האנוכית היות והוא חלק ממערכת קולקטיבית אחת, לכן הוא זקוק לעקיצה כדי להזכיר לו את מקומו בבריאה.

‍