נראה כאילו העולם עלה על הכביש המהיר לקראת ניקוי תעשיית הרכב מפליטות מזהמות. כולם מזדרזים לייצר מכוניות "נקיות", בין אם מדובר על הנעה באמצעות סוללות או באמצעות מימן, ולהתענג על ריח הניקיון.

אבל סיפור הכיסוי הירוק הזה מסתיר מאחוריו אמת מלוכלכת: אפס פליטה לא אומר אפס זיהום. כריית חומרים נדירים לייצור מנועי אפס פליטה, בניית עמדות טעינה וכל הלוגיסטיקה המורכבת סביב התעשיות הנקיות, ייגבו מחיר כבד מכדור הארץ. בסופו של דבר, היחידים שירוויחו מהמהפכה הנקייה, הם הטייקונים שמוכרים לנו אותה, ופקידי הממשל שיזמו אותה מסיבות השמורות עימהם.

איפה גרטה טונברג בימים אלה? כמו שאר הפיונים במאבק על העושר והשליטה, "אבירי האקלים" החזירו אותה לענן השכחה לאחר שסיימו להשתמש בה. הכול משחקי כוח בקרב תאגידי ענק. הסביבה והאקלים אינם מעניינים אף אחד.

גם אם נעבור לאנרגיית רוח או אנרגיית גלי ים, לא נרוויח הרבה. נצטרך לשלם על כך במקומות אחרים. משום שעיקר הבעיה אינה פליטה מגופים דוממים, אלא היחס המלוכלך שלנו כלפי הטבע על כל דרגותיו – הדומם, הצומח והחי – ובמיוחד כלפי בני האדם. זאת הזירה שבה אנחנו כן יכולים לפעול ולהגיע לתוצאה חיובית, מתמשכת ולפתרון בר קיימא.

אם נצליח להתקשר זה עם זה בצורה חיובית, לא תובענית כמו זו שבוחנת "איפה אני יכול עוד להרוויח מזה משהו?", ולהפוך את צורת המחשבה שלנו ל"איך אני יכול להרגיש שהם חלק ממני, כמו שאני חלק מהם?", כדי לפעול למענם ולטובתם, אז טירוף התעשייה המופרזת המייצרת מוצרים מיותרים ומזיקים ייבלם מאליו.

מתוך המחשבה הזאת נפסיק להתחרות זה בזה כאילו זה צו הקיום, נאט את מרוץ החיים, לא נצטרך לשרוף הרבה דלק כדי לנצח את המתחרים בקרב על העושר, שממילא מעולם לא גרם לאף אחד אושר. פשוט נבין שהאושר שלנו תלוי באיכות מערכות היחסים בינינו, ולא בריפוד חשבונות הבנק שלנו. ואז נעצור ונחשוב בנחת ובהרחבת הדעת, ונבנה את יישוב העולם שלנו נקי ויפה, באופן שתורם לטבע ולחברה האנושית. לכולנו.