בלב האוקיינוס השקט, בין הוואי לאוסטרליה, שוכנת מדינת איים קטנה בשם טוּבָאלוּ, הנמצאת בסכנת הצפה במקרה של עליית גובה פני הים.

החודש, במהלך ועידת האקלים של האו"ם שנערכה בגלזגו, החליט שר החוץ של טובאלו להעלות מודעות בדרך מקורית: הוא עמד במי האוקיינוס, לבוש חליפה ועניבה, ונשא נאום: "אני מבקש לחבר בין חברי ועידת האקלים למצבים האמיתיים שאיתם מתמודדים תושבי טובאלו עקב ההשפעות של שינויי האקלים ועליית פני הים", אמר השר וקרא ליושבים בצידו השני של הכדור להבין שמעשיהם משפיעים על כולנו, שכן ההתחממות היא גלובלית.

אבל מלבד חיוך למראה הגימיק, עמידתו של השר בחליפתו הרטובה לא הזיזה לאיש, לא נענעה את העולם ולא הניעה אותו לפעולה. גם אם מישהו עצר להקשיב במלוא הרצינות והבשורה המרה גרמה לו לאבד את התיאבון, עד הצהריים הוא כבר חזר לאכול ברעב גדול.

זה פלא. העולם מלא משברים וטרגדיות, המוני אנשים נמצאים היום בסכנת חיים, ואנחנו כמעט לא מרגישים לגביהם כלום. הסיבה לכך היא הטבע שלנו, אגו פשוט שרוצה לקבל מקסימום הנאה לטובת עצמו על חשבון האחרים. מרוב שהאגו גדל עם השנים הפכנו אטומים לזולת. אנחנו חיים בג'ונגל רגשי שבו לאף אחד אין מושג מה קורה אצל השני. גם אם מבינים שקורה משהו רע לאחר, אנחנו מעדיפים לאטום אוזניים ולא לדעת.

מי שלומד את חכמת הקבלה יודע שכך נבראנו בכוונה תחילה, ללא יכולת הזדהות, חסרי חמלה. ולמה? כדי שמתוך האדישות האיומה זה לזה, מעומק תחושת הזרות הגמורה, נוכל להחליט שהמצב רע. רק אז, כשההבנה תחלחל לרבים מאיתנו נתחיל להבין את החשיבות בהתקרבות הדדית, את המאמץ לפעול בכוחות משותפים – נגד זרם האגו ששוטף אותנו לדאוג לטובת עצמנו.

אבל האמת היא שהעתיד הוורוד הזה לא יתרחש לעולם. במקום להגיע לידידות אנושית נפלאה ולאהבת עולם עוד נשמיד זה את זה בהדרגה, בחתיכות קטנות, עד שניעלם לגמרי. כי אם מסתכלים בעיניים מפוקחות על הטבע הנוקשה שלנו, ברור שהאגו שלנו לא ייתן לפעול אחרת. הוא חזק מאיתנו ושולט בנו.

המהלך היחיד שעוד יישאר לנו לעשות כדי לקצר את הסבל הוא כינוס של ארגון האומות המסכנות והמאוחדות. לסכם בינינו – לא עלינו – שכולם לוחצים בבת אחת על הכפתור האדום! בו-זמנית הכול יתעופף וייגמר, והכול יגיע לקיצו. כך לפחות ננקה את כדור הארץ מעצמנו.

אנחנו נוהגים בכדור הארץ האומלל הזה כמו שנהגו בטירות בימי הביניים. השליטים היו חוגגים בהן עד חורבן מוחלט, ומשאירים מאחור את המקום בידי המשרתים שינקו את ההרס עד שהם ישובו בעוד חצי שנה וישחיתו הכול מחדש.

אי-אפשר לחלץ את עצמנו מהטבע האגואיסטי המשחית שבנו. מי יעזור לנו בזה, מנהיגי עולם? הם משחיתים ומושחתים בעצמם. מדענים, כימאים, פיזיקאים? הפתרונות שלהם תמיד ינבעו מתוך הטבע האגואיסטי היחיד שעומד לרשותם. הם ימהרו להמציא המצאות חדשות שישמידו את האחרים, רגע לפני שהן ישמידו גם אותם.

אלו לא שורות שירה קודרת אלא מצבור עובדות הקיום שלנו. בלתי אפשרי לעשות משהו למען האנושות, לכן עדיף אולי לשכוח מהכול ולהירדם לתמיד. אולי אז, נחלום על רוח טובה שנכנסת בנו ונרגיש כולנו כקרובי משפחה שנפתחים ומתקרבים זה לזה יותר ויותר. ואולי כשנתעורר מהחלום הזה, הכמיהה למצב החלומי הזה תמשוך אותנו כמו מגנט עד שבאמת נגיע לאהבת אחים. האם נוכל להמשיך להשתוקק לזה? כי זאת המשימה הגדולה של חיינו.