היום ירדו גשמים בצפון! אומנם בכל אוגוסט יורדים גשמי קיץ, ובכל זאת כשהם מגיעים בשיא החום מתעוררת התרגשות ופליאה. בניגוד חריף לתמונות ספוגות הגשמים מהגליל, עומדת התמונה היבשה של אנגליה.

אנגליה נמצאת בבצורת קשה עד שלאחרונה החמירו במדינה את תקנות השימוש במים. אנגליה מאבדת גם מים בגלל דליפות. חברות המים בממלכה המאוחדת איבדו יותר מטריליון ליטר מים בעקבות דליפת צינורות בשנה האחרונה. את הסיפור הזה אני מכיר מישראל וגם מכל העולם: מערכות הצנרת כל-כך חלודות שיותר ממחצית המים שזורמים בהן לא מגיעים ליעדם.

אנגליה אינה היחידה שחווה מחסור במים. הבצורת ושאר מכות הטבע עוברות על כל אירופה. בגרמניה ואוסטריה יש סופות והצפות, בספרד יובש ושרפות. אם נשאל את הקהילה המדעית מה הסיבות לכך, הם יסבירו לנו על פליטת גזי חממה ועל משבר האקלים.

במישור שלהם הם צודקים ללא עוררין, כל המחקרים המדעיים מצביעים על כך, אבל איך מול היגיון מוחלט כזה אוכל להסביר בהוכחות חותכות שמאחורי משבר האקלים עומדת בעיה שורשית יותר של משבר יחסים בחברה האנושית?

זה לא שבהסבר העמוק של חכמת הקבלה חסר היגיון, להיפך, הוא כולו היגיון מדעי צרוף, אבל זה היגיון הפועל ברמה הרגשית. מכות הטבע וכל רעה שבאה על העולם נובעות מכך שאנשים לא חושבים, לא בודקים, לא דואגים שהן לא יקרו. כלומר, שורש הבעיה הוא הזלזול האנושי, האדישות למה שקורה למישהו אחר במקום אחר.

אף אחד לא באמת אשם בזה באופן אישי. האשמה נמצאת באגו האנושי שקיים בכל אחד ואחד. הוא שגורם לנו לדאוג רק לעצמנו. בישראל בינתיים לא חסרים מים, אז מה אכפת לנו מה קורה באנגליה? אבל אם היינו בונים בית בפרברי לונדון ועוברים לגור שם עם הילדים, אז היינו דואגים שהמים יזרמו בצינורות שלנו. למה? כי אנחנו אוהבים את הילדים ולא נוכל לסבול שיחסר להם איזה דבר.

לצד האזהרות והתחזיות של המדענים חסרה לנו רק אהבה, דאגה גלובלית הדדית. אם היינו דואגים לעולם כאילו הוא החצר הפרטית שלנו, היינו יוצאים לרחובות, מנקים ומסדרים אותם, דואגים שיהיו יפים, נעימים ונוחים. אבל כל אחד חושב לעצמו שיש אנשים שמקבלים משכורת, "שינקו הם, מה אכפת לי". כאן מתחילה להיווצר הבעיה.

אנחנו חיים בעולם עגול, במערכת סגורה שכל פרט שבה משפיע על השאר גם אם הדבר נסתר, כך שאין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים לחיות טוב אנחנו צריכים להתחיל לדאוג זה לזה. תיאורטית אפשר להבין את ההיגיון שבדבר, אבל איך מהבנה שכלית אפשר שהלב יתחיל לאהוב את כולם כאילו הם הילדים שלו, לדאוג לעולם כאילו הוא הבית שלנו?

הרי אין לנו כוחות לחשוב על זה, אין לנו רצון לממש את זה, אנחנו לא מסוגלים להתקרב רגשית זה לזה. לכן מראש אנחנו אומרים, "עזבו, זה לא מציאותי, זה פילוסופי, רחוק מאיתנו שנות אור". אבל בינתיים כדור הארץ מידרדר ונופל, וכך זה יימשך ויורע עד שנהיה חייבים לקחת את הדברים ברצינות.

חכמת הקבלה אינה מציעה לזרוק הכול מהידיים, להפסיק לעשות למען ילדינו ולהתחיל לעבוד רק בשביל העולם. לא. היא מציעה שכל אחד ימשיך לעשות בדיוק מה שעשה עד היום, לא ישנה דבר ממנהגיו, רק ישים לו בראש מחשבה חדשה שתחלחל ללב: מהצרות הפרטיות ועד למכות האקלים הכלליות – תיקון העולם יבוא רק משינוי היחסים של בני אדם, רק מדאגה ואהבה אחד לשני.

מוזמנים לצפות חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי" >>

‍