בכל פעם מחדש התחזית קודרת יותר מקודמתה: עצים ייעקרו ויעופו, כבישים ייחסמו ואספקת החשמל והמים תנותק לכמה שבועות עד שהסערה תחלוף – סכנת חיים ממשית. עונת ההוריקנים הקשה הולמת ללא רחמים במדינות החוף המזרחי ובדרום ארה"ב. השבוע הייתה זו הסופה המפלצתית "מייקל" שהכתה במפרץ מקסיקו וחופי פלורידה, חודש קודם לכן הייתה זו "פלורנס" האכזרית שזרעה הרס רב לאורך מסלולה, וכך סופה רודפת סופה.

יש שדעתם מיושבת עם הסבר מטאורולוגי, לפיו העולם מטבעו חווה תקופות אקלימיות קשות יותר וקשות פחות, ויש שתוהים על פשר חוסר האיזון שבטבע, הייתכן שכדור הארץ יצא ממסלולו המאוזן?!

אם להמשיך את הקו של אלה האחרונים, אז כן, בעולם מתרחש תהליך יוצא דופן שראוי להתעכב על משמעותו: הטבע יוצא מאיזון בגלל בני האדם. הפתרון לכך אינו עוד גישה ירוקה לשמירה על איכות הסביבה, אלא הבנה עמוקה של חוקי הטבע.

מאז ומתמיד הניע הטבע את המין האנושי להתפתחות. אסונות טבע כמו הוריקנים, רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש ואפילו שינויי אקלים כמו גלי חום וקור קיצוניים חייבו את בני האדם לחפש דרכי התמודדות כדי לאזן תופעות קיצוניות. בשונה מבעלי החיים, מכות הטבע לא כיוונו אותנו לתור אחר מזון או מחסה באופן אינסטינקטיבי, אלא עוררו בנו בעיות וצרות שגרמו להתפתחות השכלית והרגשית שלנו. הן פיתחו בנו מודעות ואתגרו אותנו לקדם את החברה שלנו.

כך פיתח המין האנושי את המדע, את הכלכלה ואת שאר המערכות שסייעו לו להבין את הטבע הסובב אותו, את הטבע הפנימי שלו ואת יחסי הגומלין ביניהם. גילינו יבשות חדשות, תרבויות חדשות, והפכנו כל אבן עלי אדמות במגמה להיטיב עם חיינו – בין בהזדמנויות הגלויות לעינינו ובין אם הן נסתרות מתחת לפני השטח.

בהדרגה פיתחנו לא רק את התחום הריאלי, אלא גם את הצד ההומני – תרבות, אומנות, חינוך. אולם גם לאחר שהקמנו מדינות, שכללנו שפות ומסרנו את הידיעות מדור לדור, הטבע דרש מאיתנו יותר: לא רק שנהיה יצורים חכמים ונבונים, אלא שנהיה קשורים בינינו בהשלמה הדדית. לא רק שנהיה המשובחים שבמין החי אלא הנעלים שבמין האנושי.

וכאן נתקלנו בחומה בצורה: הטבע האנושי לא אפשר לנו לבצע זאת. אנחנו יצורים אגואיסטיים מטבענו, וכל תנועה מצידנו מכוונת מלכתחילה רק כדי להשביע את רצוננו. האגואיזם גובר בנו בהתמדה והוא דורש לכופף את הזולת לטובתו. כך הובילה אותנו ההתפתחות המסחררת של המין האנושי על פני כדור הארץ ליעד אחד: לנצל את הטבע הסובב לתועלת האדם בלי שום חשבון ארוך טווח. לאכול זה את זה, "שלי שלי ושלך שלך".

במקום להיות חברה אנושית מפותחת ומועילה לכל אזרחיה, החברה הפכה למקור הרע. המין האנושי אינו בוחל באמצעים ודורס את כל הנקרה בדרכו, מחריב את הדומם, הצומח והחי. אפילו עמוק בקרקעית האדמה והרחק באטמוספרה הצטבר הזיהום ברמות חסרות תקדים.

ומשנה לשנה, במקום לחשוב בצורה רציונלית כיצד להתעלות מעל האגואיזם, להתקשר יפה בינינו ולהשתלב בטבע האינטגרלי שעוטף אותנו, אפשרנו לאהבה העצמית למשול בנו. במקום לקחת אחריות, אנחנו מתרשלים. במקום לגרום לחיבור בין יתר חלקי הטבע, אנחנו גורמים לפירוד, והתוצאה אינה מאחרת לבוא. לאיתני הטבע לא נותר אלא להפעיל לחצים כדי להחזיר את המערכת לאיזון. לחצים המורגשים בימים אלה כהוריקנים מאיימים.

גם אם נתערב במהלכי הטבע וננסה לפתור את חוסר האיזון באמצעות הנדסת אקלים – ניטול לידינו כביכול את השליטה באקולוגיה, נקרר את כדור הארץ במערכות טכנולוגיות מפותחות, נשנה את הרכב האטמוספירה ואת מצב האוקיינוסים ואפילו נסית את הקרינה למקום אחר – לא די בכך כדי לבנות יחסים טובים והדדיים בין בני האדם.

האדם הוא נזר הבריאה. השכבה העמוקה והנשגבת ביקום נשלטת בידי מחשבותיו. דווקא באמצעותן אנו מייצרים את כלל הנזקים בטבע. ולא שנדרש לחקור את המחשבות של בני האדם אלא רק לאזן אותן. אם המחשבות שלנו הן תולדה מהרצון האגואיסטי שלנו, כוח שלילי הפועל מכוח הקבלה בלבד, אז מנגד עלינו לאזן אותן בעזרת כוח חיובי של השפעה, ולפתח יכולת של נתינה.

כשנפתח את כוח הנתינה והדאגה הדדית נביא לאיזון ביחסים בינינו. ומעצם היותנו חלק ממערכת אינטגרלית נגרום לאיזון במערכת הטבע כולה. המחשבה שלנו יכולה להפעיל את ההוריקנים לרעה או לטובה. אם נשנה את היחס בינינו לטובה ב"עשרה גרם", נגרום לכך שדרגות ההתפתחות הנמוכות, כמו הדומם, הצומח והחי, הוריקנים למשל, יהיו ב"עשרה מיליארד גרם" טובים יותר לאחרים. או במילים אחרות, שלא יזיקו לנו. למה? כי הכוחות שמפעילים את ההוריקנים הם אותם כוחות שנפעלים על ידי השכל והרגש שלנו בדרגה גבוהה יותר.

עד כמה שהרעיון נשמע כמדע בדיוני, לא מציאותי ורחוק מהחשיבה המדעית המקובלת, כך הטבע פועל. לכן, אם כולנו נפעל כחברים, הטבע כולו יהיה לנו חבר. אז נכנס עימו להרמוניה ולאיזון, ונחיה ב"גן עדן".